מי עמי בפייסבוק      
   הוסף למועדפים  צור קשר  מפת האתר   
 
כניסת חברים
שם משתמש ( מספר טלפון )
סיסמא
 
סיפור המסע של איילה וברי 
 

לכל יקירינו באשר הם שם.
אם חשבנו שידענו על הודו משהו, כאן זה ניגמר! כל כך פשוט... הכל מעבר לדמיון וקשה להסביר ריחות,צבעים ואנשים. קשה לתאר איך כל חמשת החושים עובדים בקצב מטורף... הכל שונה. אחרת. קצב החיים זורם בשנטי שלו..
ההכרות הראשונה שלנו עם הודו מתחילה בטיסה מלונדון לבנגלאור. כבר שם קיבלנו רמז אחד ושניים לקראת הבאות... הטיסה מתחילה ברגל שמאל, מזוודות עלו למטוס בלי נוסע. לקח שעתיים להוריד את המטען מהמטוס ולחפש את המזוודות. הקברניט באופן אנגלי מאופק מתנצל פעמיים. ממריאים. הטיסה חלקה. המטוס ברובו ריק כך ש"תות" מתרווחת על מספר כסאות לשינה. יצאנו אחרי הצהריים, תשע שעות טיסה ואנחנו מעל היעד. רואים בטלביזיה שהמטוס חג פעם פעמיים מעל השדה בבנגלאור. אנחנו כבר בהודו, אבל אף אחד מהנוסעים לא רץ לשאול מה קורה...  יושבים בשקט ומחכים לנחיתה..
הקברניט מודיע שיש ערפל כבד ואנחנו טסים לצנאי, הכל נעשה בשקט אנגלי מאופק. עוד שעה חלפה ורואים בטלביזיה שהמטוס מסתובב פעמיים וחוזר על עקבותיו, הטייס מודיע שמזג האוויר השתנה לטובה ונוחתים ביעד המבוקש. חולפת שעה נוספת וניסיון הנחיתה נכשל... הקברניט מודיע שהוא לא לוקח סיכון ולא נוחת כאן.  קיבל אישור לנחיתה בבומבי (מומבאי) חולפות עוברות להן שעה וחצי נוספות... ונחיתה רכה.
אבל מה יהיה איתנו ? היכן נישן ? מה נעשה עכשיו?                אל דאגה, בריטיש אייר שולחת אותנו למלון הייאט בבומבי עם ארוחת בקר צהריים וערב.
את המזוודות השארנו במטוס, את הדרכונים לקחו בשדה התעופה, לא רצו לקבל אותנו בהודו....
בבומבי אכלנו טוב ונפלנו לשינה. קמנו לארוחת ערב, ואז בשעה שמונה כולם קבלו הודעה " לרדת ללובי בשעה תשע", יוצאים לשדה התעופה, חוזרים לבנגלאור . לא להאמין, אספו אותנו בדיוק בזמן והכל מאורגן למופת. אבל בהודו כמו בהודו....בשדה לא חיכו לנו. מתחילה התרוצצות; ביטחון, מכס, מחלקת ההגירה, היכן הדרכונים.... חמש פעמים בדיקה ביטחונית, פעמיים בדיקת דרכונים...  בתשע ושלושים בלילה  היינו בשדה, באחת ושלושים אחר חצות המריא המטוס חזרה לבנגלאור ובשלוש ושלושים לפנות בוקר נחתנו,  עשרים וארבע שעות אחור....
חשבנו שלפי מה שמספרים נהג המונית ששכרנו יחכה לנו בשדה, מה פתאום ! הוא הצליח לחכות רק עשרים שעות... ונסע.
הצלחנו להבין מאיפה יוצא האוטובוס לטירובנמאלאי, היעד הנכסף הראשון בהודו.  לקחנו ריקשה לתחנה המרכזית החדשה בעיר, התחנה המרכזית הישנה בתל אביב נראית שיא החידוש לעומת התחנה הזאת...
האוטובוס מצ'וקמק, ישן עייף.  הנהג צעיר, שאומר לנו כי בתוך שש שעות נגיע מבנגלאור לטירובנמאלאי . כל הדרך צפר לכל דבר שזז בדרך.... ובכלל זה אוטו מאסף....בכל כפר נעצרים, יורדים ועולים נוסעים. מדי פעם הנהג והכרטיסן יורדים לאכול משהו, ומדי פעם גם נעצרים ליד בית מקדש קטן בדרך לקבל ברכה, וממשיכים.
חשבנו שרק הנהג שלנו חרש ולא שומע את צופרו שלו, מה פתאום...כל הנהגים לא שומעים, זה מקצוע של חרשים.  כולם צופרים לכולם, ולכל סוג רכב יש את הצופר המיוחד לו. לרכב קטן צופר רגיל ולרכב משא גדול יש צופר  אויר מצוין, את חומות יריחו היה מוריד בכמה סיבובים פחות.....
בדיעבד אחרי שבועיים בהודו התרגלנו לרעיון; בהודו הכביש מחולק לשלושה חלקים, בחלק המרכזי כולם נוסעים באופן רגיל האחד מול השני וכאשר כמעט כמעט יש התנגשות והלב נופל למכנסיים, כל אחד מהנהגים עובר בחזרה לחלק הנכון לו וחוזר חלילה, וכל זה בקול תרועה רמה.
סוף כל סוף הגענו... מצאנו לנו לודז' במרכז העיר, כתוב עליו בספר לונלי פלנט, לא נקי, לא מסודר ולא עולה הרבה, וצריך לקנות לונגי לשים על המיטה, כי פה לא שמעו על סדינים....ומה שלקחנו איתנו בתרמיל של אילה הלך לאיבוד באיזה טרמינל עולמי. אחרי ארבעים ושמונה שעות ללא שינה, נפלנו סוף כל סוף לשינה עמוקה.
בקיצור נמרץ על העיירה;
התחלתי לכתוב ומחקתי. שמתי לב שאני כותב במונחים של איש מערבי: "בכבישים ללא מדרכות, לכלוך וכולי...." מחקתי את הכל ! זה לא חשוב כאן בהודו, ארץ של ניגודים, הלכלוך, הקבצנים (הנדבות), דוכני אוכל עממי וזול, מולם מקדש, אחד החשובים ביותר בהודו לאל שיווה, על שטח של כמאה דונם עם ארבעה צריחים מלאי פסלים, והגבוה ביניהם מגיע לכשישים מטר, וגם כאן במקום המקודש הזה למאמיני שיווה הלכלוך והקדושה דרים יחד כאילו כלום.
גם האשרם של שרי רמנה מהרישי כאן. הרבה אירופאים שמגיעים לאשרם לקבל סאטצאנג ולחוות את האושר. על כל פינה מקדשון ומאן דהוא עומד מתפלל וממשיך בדרכו. לרגעים נדמה לי שאני במאה שערים בירושלים, אותה התרגשות לפני שבת, מתלבשים בקיטל, כאן זה סרי אדום.
לאורך כל היום מגיעים אוטובוסים מלאים במאמינים, מהם אלפי אנשים הבאים לתפילה ומדיטציה.  
עליתי למערה שבו שרי רמנה מהרישי גר בה כמה שנים וירדה עליו התגלות. עליה של בערך שלושת רבעי שעה. שביל מסודר ומסומן ומאמינים עולים בו ושרים שירים. בקלות יכולתי לחבר למנגינה מילות תפילה לאלוהים שלנו, "אדוני הוא האלוהים,אדוני הוא שלנו, יבבם יבבם".
המערה קבועה בהר, בכניסה מבואה בנויה, אליה נכנסים פנימה לעשות מדיטציה. הכל נקי, מסודר ושקט. גן מסביב.
ההר, כמו כל הרי הודו מבזלת שחורה, גושי בזלת ענקיים. ליד המערה צומח לו עץ ענקי, צומח בחריץ בין שני סלעים כאילו תומך בהם לא ליפול ולהתגלגל למערה, ומשם במורד ההר לעיר. בתחתית ההר הכל מכוסה אבק ואובך וצפירות הרכבים המפריעות את שלוות ההר.
עוד יום ועוד יום עובר...נפגשים על הגג בר מסעדה בליל של אנשים יוצאי מדינות לאומים שונים, וגם ישראלים כאן.  מדברים על הא ודא, מחליפים רשמים ממקומות שראו, כל אחד וסיפורו.... 
ואנחנו, אין יעד ברור... מגיעים למקום רואים וממשיכים עד שנימצא את המקום השקט שלנו...
    להשתמע בינתיים באהבה ברי

ערב חג הפסח.
ערב חג הפסח השעה עשר בבקר, בבית חב"ד ב"פוקארא" הפעילות במלואה. על הגג מרכז העצבים לקראת החג; ברקע מוסיקת פריילך של החב"דניקים,  ואנחנו, כל אחד מצוות לשולחן אחר. שולחן השום: מזל מאשקלון, שיר מחולון, שיפמן מירושלים וציפי מתל אביב. שולחן המלפפונים: איה מרעננה. שולחן הבצל והכרוב: צ"יפ מת"א ואיילת מירושלים. שולחן הבשר: יאיר מירושלים, צביקה מחיפה ותות (אילה) ממי-עמי. בכל שולחן מקלפים מקצצים מגוררים בפומפייה, וחותכים עופות בשחיטה כשרה שהובאו מקטמנדו. על המלאכה מנצחים הרבנים אהרון, יוסי וג'ו הנפאלי, שמקבל הוראות מהרבנים ומפעיל את הצוות הנפאלי.
אהרון ויוסי מזה כמה חודשים הוסמכו לרבנות באוסטרליה, שם למדו במצוות הרב ולכאן נשלחו בכדי לארגן למאתיים וחמישים ישראלים שמטיילים באזור את ליל הסדר כהלכתו. אנחנו עזבנו את קטמנדו בגלל המספר הרב של המשתתפים, רצינו סדר פסח יותר אינטימי, משפחתי, והנה אנחנו כאן.
אהרון, משפחתו בברוקלין במרכז הרב. יוסי, משפחתו בארץ, בצפת. שניהם עשו את לימודי הרבנות ביחד. מסלול הלימודים של בני חב"ד משתדל להסמיך את כולם לרבנות. אחרי הלימודים כל אחד לדרכו, מי לעסקים, מי ללימוד תורה, ומי להיות רב בשליחות וליצור לעצמו קהילה. הם בני עשרים ושלוש ומצפים לשידוך טוב ורוצים להמשיך את דרכם בזוגיות ובשליחות הרב בארצות רחוקות מעבר לים. בלי אהרון ויוסי הסדר לא היה מתקיים. עם הרבה אהבה, סבלנות ורצון טוב הם דואגים לכל פרט ופרט. דואגים לארגן, להכין, להביא והכל בחיוך שובה לב. בתוך הלחץ וההמולה היה להם זמן גם לחילונים הגמורים, באורך רוח ובשמחה הסבירו את שעומד להתרחש בערב ליל הסדר.
אוהל הסדר כבר עומד מוכן ומזומן: השולחנות, הכיסאות, המפות וכלי האוכל, הכל ערוך לקבל את החג ואורחיו. אני עוזר לכל מי שצריך; גם מכין את החרוסת, גם חותך ירקות, נענה לכל בקשה של הרבנים ובין לבין מכיר אנשים חדשים. כל הזמן יש זרימה של חברה צעירים ובקשה לעזרה, ארבע שעות היינו תות ואני על גג בית חב"ד לעזר. חזרנו לחדר שלנו להתרחץ ולנוח, לחזור לבושי חג לאוהל. בארבע ושלושים מתחילים להתקבץ מכל עבר בני ישראל המטיילים לאוהל, טיפין טיפין הם נכנסים ולקראת שש בערב השיטפון גובר והאוהל הגדול מכיל את כולם בסדר וברווחה. כמה בנות וביניהם תות לקחו יריעת בד גדולה ולבנה ובכחול רשמו "ליל הסדר בפוקארא  2009 " וכולם אחזו ביריעה לתצלום הנצחה. הבנות נכנסו קודם לאוהל הדליקו נר וברכו, אחריהם הבנים, כל אחד תפש מקום ישיבה, כל אחד עם חבריו מכריו,מי שהכירו בארץ ומי שפגשו כאן לטרק. הכרנו כאן את בני הזוז גוגול מרמת השרון, התיישבנו מולם שנוכל לשוחח ולהחליף רשמים. לשולחן מביאים כבר צלחות פסח עם המצה השמורה, הרב יוסי עומד להתחיל בסדר הברכות, ולפתע רוח נוראית פרצה ונפנפה את האוהל כאילו היה נוצה קלה, יריעות האוהל נקרעו וכל האוהל חשב להתקפל על היושבים בו. ניתנה ההוראה לעזוב את האוהל, לעלות ולהתכנס על גג בית חב"ד. המקום צר מלהכיל את כולם, אבל כולם נכנסו, הצטופפו ונדחקו לתוכו, והיה מצב רוח חגיגי ושמח. הרב יוסי התחיל את הברכות והקראת ההגדה נעשתה בקול רם ובמקהלה, הרגשנו את התרוממות הרוח. לקראת האוכל הנפאלים סדרו בופה (מיזנון) ויצאנו למדרכה ולכביש לאכול, לשמוח ולהמשיך את הסדר כהלכתו עד סופו. "וישבו בני ישראל בנפאל בעיירה פוקארא על הכביש והמדרכה, בחצי הגורן, בכיסאות הפלסטיק וישירו את שירי חג הפסח. ואכלו את הדגים, את מרק הקניידלך, את הסלטים והעוף, ועשו סדר פסח כהלכתו"  (לי היה חסר הלפתן של אמי, שהרי בלי לפתן הסדר לא היה נגמר)
בערך בשעה אחת עשרה נפרדנו כולם מכולם ואמרנו שליל סדר זה יהיה חרוט אצלנו בזיכרון להרבה ימים ושנים, כמו גם לנפאלים... שהפכנו אצלם לשיחת היום. בין לבין שאלתי את עצמי "מה הקדוש ברוך הוא" רצה להגיד לנו הערב הזה, שראה לנכון לשלוח את הרוח הנוראית הזאת להפיל את אוהל ליל הסדר... ומצאתי ! שישבנו באוהל מפורדים לקבוצות קבוצות כל אחד וחבריו, והרוח קבצה אותנו ליחד. התאחדנו, התלכדנו וכבר לא ישבנו במקום בטוח עם החברים, שייתכן שהמקום שבו ישבנו קודם היה מאפשר לנו לא להיות במאת האחוזים שותפים לליל הסדר... ואכן ליל הסדר הזה יהיה חרוט בזיכרון שלנו ושל הרבנים אהרון ויוסי לדורי דורות.

לכל יקירינו באשר הם שם, ולבית מי עמי שלום מהודו .
יצאנו מ"טירובנמאלאי" העיר , מהמקדש הגדול, מההר הקדוש ,מקום עם קדושה בחלל האוויר, עושים מדיטציה ודברים משתנים במיינד, כך לפחות אנשים מספרים .
10.2.09 עברנו לפונדצ"רי עיר צרפתית בסגנון הודו רק יותר מודרנית, יותר נקייה, כבישים מסודרים, רחובות רחבים, מדרחוב וטיילת על הים. עיר שמחליפה ישן בחדש ובכל זאת הודו... 
הרבה מסעדות מכל סוג, אבל המנות בסגנון צרפת. הרבה אירופיים דוברי צרפתית, בתי מלון מפוארים והמחיר בהתאם.
כתוב בספר גן בוטני. מכיוון שהנושא קרוב לליבן של אילה, אשת בתי הצמיחה והחברה ליאורה מעין עירון, החלטנו שאנו הולכים לראות את הגן הבוטני. בראש היה לנו דימוי של "הקיו גרדן" בלונדון.... והאכזבה גדולה . יש פוטנציאל, אבל כאן הודו.  
כתוב בספר מוזיאון. הלכנו.  התצוגה הכי עתיקה היא מהמאה השמונה עשרה, וכמובן שאחזקת המקום בסגנון הודו גם כן... זאת לא ביקורת ואם אני נישמע כזה עמכם הסליחה.
צריך להתרגל להודו, היא ארץ של ניגודים; שקט שלווה מול רעש וצפירות, לכלוך וזוהמה מול הסרת נעליים בכניסה לחנות או לבית. ארץ שפיתחה פצצת אטום ושולחת חלליות וטילים לרקיע, אך ילדי בית הספר שלה יושבים בחול במקום בכיתה ולומדים, ועל המרפסת של בית הספר מרצפות שיש וילדים רוכנים בישיבה לכתוב את השיעור. ארץ שיש בה מפעלי הייטק (עמק הסיליקון ההודי) מול עוני ועליבות שקשה לראות בעיניים.
עזבנו לאחר שלושה ימים את פונדצ"רי ,העיר שלכאורה מודרנית, צפונה. זה הכיוון שלנו. לא רחוק, בסך הכל שבעים קילומטר ונסיעה שאורכת שעתיים וחצי. הנופים יפים ביותר; שדות אורז בשלבי גידול שונים, מטעי קוקוס, מנגו בפריחתו וגידולי ירקות שונים. כפרים נידחים, בריכות מים טבעיות עם פרחי לוטוס לבנים וורודים וסגולים. האוטובוס המאסף מקרטע מקרטש בכל בור בדרך, נאנח. בכל כפר עולים ויורדים אנשים, נשים, זקנים וטף וכך חולף לו הזמן, והנה אנחנו ב"מאמאלפורם" עיירת דייגים קטנטנה, ידועה בסתתי האבן שבה, ואל תקלו ראש... סיתות ופיסול באבן לומדים בתיכון במשך ארבע שנים ! ויש גם תואר אומן. מסתתים באבן הבזלת ובעוד סוגי אבן בצבעים שונים; וורוד, צהוב, לבן, אפור. מפסלים את בודהה, קרישנה, שיווה ועוד.... יש להם המון אלילים.
יש פה המוני מקבצי נדבות, עניים מרודים, שרק רוצים מעט אוכל או רופי אחד, אך לא ניתן לתת לכולם. תקציב השהייה בהודו היה ניגמר מהר מאד לו נענינו לכולם.
מאחר והאזור היה בשליטה של צרפת, רוב המסעדות הן מאכלי ים בנוסח צרפת. זה טעים, אבל למטיילים שמוציאים אנרגיה, המונח בצלחת נחשב דוגמית....!
יש במקום מקדש על החוף מסוף המאה השש עשרה. פיסול באבן על סלע ענק, המתארים את סיגופיו של ארג"ונה, ראינו ויש עוד...  אך אנחנו רוצים לנוח, סתם להסתלבט ולא לרוץ אחרי נופים. אני מצלם המון, תופס רגעים בחיי אנשים, פנים חרושי קמטים, צבעים והמון נופים.
מצאנו מלון פשוט עם חדר נקי, שירותים נוסך הודו ומקלחת קרה. המלון בנוי משמונה חדרים העומדים בטור, מולם רחבה כמעין חצר וממול עוד שמונה חדרים. יש שתי קומות, כאשר הגג משמש כבר מסעדה, מקורה בקורות במבוק המחוזקים בחבלים ובענפי קוקוס בשזירה מיוחדת מעל. אחרי הצהריים ובערב יושבים שם ונפגשים עם מטיילים אחרים, גם עם ישראלים. מפטפטים ,מחליפים רשמים. יפה לראות גם זוגות מבוגרים הולכים ומטיילים, מחליפים מבטים, אומרים שלום וממשיכים. טוב לדעת שיש עוד משוגעים כמונו.  
טיילנו אחרי הצהריים ברחוב, ילדה במדים של בית הספר ניגשה וביקשה עט לכתיבה, זה מה שילדים מבקשים מזרים. הילדה הייתה חמודה אמיתית ונתנו לה ממתק שהיה לנו בתיק, אמה של הילדה הצטרפה אלינו, התנצלה והתפתחה לה שיחה. תוך כדי האם הזמינה אותנו לביתה. נכנסים לסלון (חדר מגורים) שני חדרים מימין, חדר נוסף משמאל, מטבח ושירותים. הבית לא גדול, נקי ומסודר. הילדה הגדולה לומדת בשישית בתיכון, יושבת על מרצפות החדר ומכינה שיעורים. כובדנו במסלה צ"אי, והאם הזמינה אותנו לגור אצלה בבית. אילה כבר ראתה את ההזדמנות להיכנס למטבח ההודי ללמוד וללמד מתכונים למדנו שהבית הוא של אחי האם, שנסע לארה"ב לעבוד ולשלוח כסף הביתה. למדנו שהבעל מלצר ורק לסוף שבוע חוזר לביתו. האישה בקשה שהות לצלצל לאח ולקבל את הסכמתו,  "לקראת ערב תבואו ותהיה לי תשובה", יצאנו בתחושה טובה, כשחזרנו אחרי שלוש שעות, האישה התנצלה ואמרה שהאח לא מסכים, ברוח טובה נפרדנו מההזדמנות שלא עלתה יפה. לא התאכזבנו, נמצא את מבוקשינו במקום אחר, הכל לטובה.
למחרת נסענו לבקר באורוויל, מרכז רוחני שנוסד לפני כארבעים שנה. זהו מרכז אזורי של שמונים ישובים קטנים שבחלקם עובדים בקומונות. במרכז האזור יש מרכז רוחני, שבו אנשי המקום עושים מדיטציה, מבנה עגול גדול ויפה. כשהייתי בפינדהורן שבסקוטלנד, כחצי שנה בשנת שמונים, דיברו על אורוויל בהערצה. בנו את מרכז המדיטציה יותר קטן אבל דומה. בעייני רוחי חשבתי לראות את חזון אחרית הימים באורוויל, אך  האכזבה הייתה גדולה... כל הכפרים כמו הקומונות במקום, בדיוק כמו שאר הכפרים שעברנו בהם, בכולם קיימת עזובה ועוני.
הלכנו לראות את המרכז לחקלאות אורגאנית . אם אילה הייתה המרכזת שם, הכל היה שונה; הערוגות היו עומדות דום בהימין שור. לא הייתם פוגשים בעשב שוטה לא בערוגה ולא בשביל בין הערוגות, ואני מניח שהאנשים שם והמתנדבים לא היו במצב של שאנטי כל הזמן, אבל אנחנו רק היינו אורחים וכבדנו את המקום.
שכרנו ריקשה ליום שלם ונותר לנו עוד זמן, ליאורה הציעה שניסע לחוות גידול "ספיר ולינה".  לא שמענו לפני זה על יצור כזה, מיד נכנסנו לריקשה ודהרנו למקום כשישה ק"מ מאורוויל. על חוף האוקיינוס ההודי , בנה אדם לבן צרפתי, מרכז לגידול ספירולינה (אצה כחולה ירוקה) .קיבלנו הסבר מפורט על דרכי הגידול, על דרכי הייבוש, ומשם באמפולות כתוסף מזון רב תכליתי לכל העולם. ליאורה כל כך התרשמה שקנתה חמש מאות אמפולות לקחת עמה הביתה....
היום ה,10,2,09 החלטנו לצאת מ"מאמאלפוראם" צפונה. החום והלחות זזים איתנו ולא נותנים מנוח. לילה אחרון במלון הזה. בערב התקבצנו, אנחנו הזקנים שבחבורה, והצעירים מכל העולם ובמיוחד הישראלים, להרים כוסית וכל אחד לדרכו. ככה כשאנחנו יושבים ביחד, יפה לראות איך הצעירים בני ארצנו אוספים חברים או חברות למסע ומתכננים ביחד את ההמשך. יש משהו יפה בנעורים ובהתלהבות של המפגש וההתפלגות לזוגות; היא מאנגליה והוא ישראלי, הוא משלנו והיא קנדית, ישראלית עם מלוכסן עיניים, ושלושה אחים שנפגשו היום להמשך הטיול ביחד, והציפייה לאם שבעוד שבועיים תבוא לטייל עם הילדים למשך ארבעה שבועות, וודאי תלמד עוד כמה דברים על הילדים שלא ידעה, ועל האהבה והאחווה שיש להם.
 
  אשמח לקבל תגובות
          באהבה ברי שפירא מושב מי-עמי
                 

 

 
   מי עמי - © כל הזכויות שמורות    מי עמי  -  אתר האינטרנט  -  מפת האתר  -  רשימת דוא"ל  -  רשימת טלפונים  -  צור קשר